.png){kind=small}
הצרכן לא מזייף הוא פשוט לא מרגיש שייך
- מיקי תורג׳מן
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 3 דקות
צרכנים המצהירים בגלוי על רכישת זיופים לא מהווים רק שינוי תרבותי אלא זו הזמנה עבורנו,
אנשי הקריאייטיב, להסתכל פנימה ולשאול: מה גרם להם לוותר על הדבר האמיתי?
כשהפייק יוצא לאור מה נשאר מהמותג?
לאחרונה ברחבי הפיד, ברילז ובטיקטוק יש תופעה של צרכנים המצהירים בגלוי: “זה לא מקורי וזה בסדר”. עשרות סטוריז של: שעוני יוקרה בגרסה מעודכנת מ -AliExpress עם גימור א׳א׳ עם תעודות וקופסא ואחריות ומשלוח עד הבית, סניקרס שנראות בדיוק כמו המקור, תיקים שצועקים מותג רק בלי תג המחיר.
כבר לא מדובר בזיוף שמתחבא בפינות האינטרנט, אלא נושא ראש בגאווה, הפייק הפך למשהו אחר לגמרי.
האם זו בחירה ולא פשרה?
כשצרכן לובש חיקוי לא כדי לרמות אלא כדי להשתייך בדרך שלו, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו ברצינות: האם זו תופעה שולית? או מראה למה שאנחנו מייצרים? המותג הוא כבר מזמן לא רק מוצר הוא שפה, קוד או רגש.
מותגים הפכו מזמן לשפה, הם מדברים זהות, משדרים שייכות, מציירים תמונה של “מי אני רוצה להיות”, אבל אם החיקוי מצליח להעביר את אותו הדימוי מה זה אומר על המקור?
יכול להיות שהלקוח לא באמת קונה איכות אלא נוכחות? הוא לא בהכרח רוצה את הדבר המקורי אלא את ההרגשה שזה נותן לו. ואם הוא מקבל את אותה התחושה, בפחות כסף, בפחות נגישות נפשית או כלכלית אז אולי מי שצריך להסביר את עצמו זה לא הצרכן, אלא המותג.
אולי זו לא מחאה, אולי זו פשוט המציאות.
אנחנו יכולים לקרוא לזה מחאה נגד הממסד הצרכני, אנחנו יכולים לקרוא לזה פשרה של מי שלא יכול להרשות לעצמו ואנחנו יכולים וצריכים לקרוא לזה מראה, כזו שלא תמיד נעים להסתכל בה, כי אם המותג הצליח לחדור לתודעה, אבל לא הצליח לייצר גשר אמיתי אל תוך חיי הצרכן אז הפייק הוא לא איום הוא סימפטום. אם החיקוי מרגיש אמיתי אולי המקור הפך לשטוח? אם אפשר לשכפל את השפה, הלוגו, האריזה והסטייל בלחיצת כפתור אז מה באמת מבדל את המקור? התשובה היא לא באסתטיקה אלא בחוויה הרגשית, באמון, בנרטיב, בתחושת הקרבה. מותג חזק הוא לא זה שאי אפשר לחקות את המראה שלו אלא זה שאי אפשר לשכפל את התחושה שהוא יוצר ואם התחושה הזו לא ברורה, או יקרה מדי אל תתפלאו שהצרכן ימצא לה גרסה משלו.
לנו, כאנשי קריאייטיב יש אחריות מחודשת. זו כבר לא רק שאלה של שיווק זו שאלה של זהות. נכון, כשכולם מעתיקים זה יכול להיראות כמו הצלחה, המותג הפך לסמל, הקמפיין התפשט, האסתטיקה עובדת. אבל מאחורי כל חיקוי מסתתרת גם שאלה כואבת: אם כל כך קל לשכפל אותנו, מה באמת נגע בלב? כי כשהצרכן מרגיש מחובר הוא לא מחפש קיצור דרך, הוא לא מסתפק ב”כמעט” ולא מתפתה לזיוף, הוא יודע לזהות אמת ומשתוקק לה. במקום שבו יש חיבור רגשי עמוק המחיר כבר לא קובע, כי ערך אמיתי לא נמדד בכסף אלא בתחושת שייכות ובסוף זה כל מה שהאדם מבקש, לא להחזיק סתם במוצר אלא להרגיש שהוא אוחז במשהו שיש לו משמעות.
לסיכום: כשהשייכות נמכרת בהנחה מה נשאר?
הפייק לא מאיים על המוצר הוא מאיים על הקשר. לא נפלנו בגלל זיופים, נרדמנו על המשמר, כששכחנו שעיצוב, גימור וההריטאג׳ לבד לא מספיקים כדי לגעת בלב. כנראה מותגים שימשיכו לדבר רק בשפה חיצונית יישארו תקועים באשליה של עצמם, אבל מותגים שיבינו את הצורך בקשר רגשי יבנו חוויה שאי אפשר להעתיק.
בסופו של דבר, הכל עניין של איזון עדין בין סטייל למהות, בין סמל לשייכות, בין מה שרואים למה שמרגישים באמת. כי יכול להיות שהצרכן שהעלה סטורי עם “ air pods max ב-190 ש״ח” או ״נעלי לואי וויטון ב-649 ש״ח״ לא רוצה לרמות, הוא פשוט מנסה לומר: “תראו אותי. אני כאן. תנו לי גם להרגיש חלק.”
אם נצליח לראות את זה ולבנות מותג שמכיל גם את המורכבות הזו, שמבין שהזהות היא לא פריבילגיה אלא צורך רגשי עמוק, נוכל סוף סוף לייצר מותגים שאף פייק לא יכול להחליף. כי הרגש הוא המקור האמיתי ואותו, בניגוד ללוגו, עדיין אי אפשר לג׳נרט.
קישורים:
אוזניות אפל פרו מקס -
נעלים -
כפכפי הרמס -
תיקים -
מיקי תורג’מן הוא מנהל קריאייטיב ופרסומאי המתמחה באופנה ולייף סטייל.
Comentários